תודה לך אלכס

במדינה כמו שלנו, שאין בה הרבה סיבות לשמוח, הספורט ממלא תפקיד חשוב במיוחד. במדינה שרגילה למלחמות בשדות שונים ממגרשי הספורט, הניצחון במגרש, ולא משנה אם זה על הדשא, על הפרקט, בים, או על מזרן, נותן לנו הרגשת נורמליזציה ומרים את המצב רוח הלאומי לשמיים.

רק בשבת האחרונה קיבלנו דוגמא כשנבחרת הדיוויס שלנו, הביסה את רוסיה הגדולה, ושלחה את עם ישראל לחגוג עם דודי סלע, הראל לוי ואנדיוני.
במדינה כמו שלנו, שהספורט ממלא בה תפקיד כל כך חשוב, הלחץ להצליח הוא עצום, כל המדינה מחכה להצלחות, ומצד שני כמובן, מתקשה מאד לקבל כישלונות.

בספורט ۧבוצתי הלחץ הוא גדול אבל תמיד יהיה את מי להאשים. כשנבחרת ישראל בכדורגל לא עולה למונדיאל, זה יכול להיות בגלל המאמן, אולי בגלל השחקנים שלא מתנהגים במקצוענות, ויש כאלה שיאשימו בכלל את התקשורת. בכל מקרה אין מי שייקח אחריות, כולם אשמים.

בספורט האישߙ, יש רק את הספורטאי, ההצלחה שלו היא ההצלחה של כולנו, הכישלון הוא אך ורק שלו, ולאף אחד לא משנה שאין לו את התנאים הבסיסיים שאתלט צריך, הלחץ הוא עצום.

לאלכס אברבוך היו את כל התירוצים בעולם לא להצליח. כסף הוא כמעט ולא ראה, תנאים ראויים לאתלט ברמה̠שלו לא היו לו, השפה הייתה קשה ובכל זאת, הוא אף פעם לא תירץ, הוא ניצח.

אלכס אברבוך היה האתלט הכי גדול בתולדות מדינת ישראל, הוא זכה להישגים שספק עם אתלט ישראלי יצליח לחזור עליהם, ותמיד הוא נשאר עם אותו חיוך ביישני, גם בהצלחות, וגם בכישלונות, שכ۞ו לכל ספורטאי, היו גם לו.

אז תודה לך אלכס, היית דוגמא ומופת לאייך שספורטאי צריך להתנהג ולהתנהל, ונתת לנו רגעים מאושרים שאף פעם לא נשכח, ובמדינה כמו שלנו רגעים כאלה שווים זהב. אני מקווה מאד שמישהו ידאג להשאיר אותך בסביבה של הספורט הישראליȬ כי ספורטאים ובעיקר אנשים כמוך, קשה למצוא.