הפסדת, אפרת

 לפני ארבע שנים כתב גברי לוי טור מיוחד באתר TELESPORT. בטורו תקף גברי לוי, אז יו"ר הפועל פתח תקווה, ללא רחם את מאמן הפועל פתח תקווה דאז, רפי כהן. הדברים עוררו אז סערה לא קטנה בקבוצה,  וכבר למחרת פוטר רפי כהן על ידי הבעלים רונן אלעד. זה לא הפריע לעיתון של המדינה לכתוב בבוקר הפיטורין כי בפתח תקווה יש מיני סערה בעקבות הטור של לוי, בלי מתן שום קרדיט לאתר בו אתם גולשים כעת.

זה היה כאמור לפני ארבע שנים. אנשי התקשורת בישראל התקשו לקבל בשנים האחרונות את אתרי האינטרנט. לא מעט מאנשי העיתונות הכתובה המשיכו וטענו כי אנשי התקשורת האיכותיים נשארו בעיתונות הכתובה. זה היה נכון פעם, ספק אם זה עדיין נכון היום.

נראה שההליך שהחל לפני מספר שנים מגיע לסיומו. כבודה של העיתונות הכתובה במקӕמו מונח. עדיין, מרבית כתבות המגזין האיכותיות מופיעות  בעיתונות הכתובה. עדיין, חלק ניכר מבעלי הטורים הטובים באמת, כותבים בעיתונות הכתובה, אבל העניין החדשותי, עבר כמעט כולו לאינטרנט. אפשר לא לתת קרדיט, אפשר לנסות להתעלם, אבל אי אפשר למשל, שלא להבין שרע۠ן כץ לא במכבי תל אביב, בעיקר בגלל שורת פרסומים אדירה ב"וואלה" ו"גלובס" ולא באחד משלושת העיתונים הגדולים.

השבוע הגיעו הדברים לשיא. אמיר אפרת, עד לפני כמה שנים עורך מדור הספורט של ידיעות אחרונות תקף בטורו ללא רחם את אתרי האינטרנט ורמז בעיקר לאחד מהם (וואלה, ד.ב). אפרת טען כי ההתנהגות של האתרים לא הוסיפה כבוד בפרשת השחקן השוויצריי/טורקי בייקאל קולקסיזוגלו. כזכור, באתרי האינטרנט עסקו בהרחבה בעובדת היותו מוסלמי ובכך שספק אם אוהדי בית"ר יאפשרו לו להתאמן בבית וגן.ļ/p>

גם אני לא אהבתי את הכותרת שהעניק עורך "וואלה" לפרשה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבסיפורו הגזעני של השחקן,  עסקו בעיקר אתרי האינטרנט ולא אנשי העיתונות הכתובה.

אפרת כתב בזלזול מופגן על אנשי האינטרנט, דבריו אפילו גובלים בהסתה. כותב̠שורות אלה יכול רק לציין כי כבר לפני כשבוע פירסם כאן אשר גולדברג כי השחקן זכה לאיומים ולכן החליט שלא להגיע לישראל.  אחרי שקולקסיזוגלו אישר את הדברים, אפשר היה לצפות לאיזו מיני התנצלות מאפרת, אבל זו כמובן שלא הגיעה.

מי שהיה עורך העיתון של המדינߔ, צריך לומר לעצמו את האמת. הרי אם ידיעות אחרונות היה חושף בלעדית את הידיעה על השחקן המוסלמי, סביר להניח שהיינו זוכים בכותרת משנה בשער העיתון (לא מדור הספורט, העיתון) על משהו כמו "היסטוריה: מוסלמי מתאמן בבית"ר". כך זה היה תמיד בעיתון של המדיӠה.

הגיע הזמן של אפרת להבין. יכול להיות שכתבי האינטרנט ועורכיו עוד צריכים ללמוד דבר אחד או שניים. מאחר שעידן האינטרנט  נמצא בשלביו הראשונים, ברור שיש טעויות ומשגים. אבל ההגמוניה של הידיעות החדשותיות כבר לא נמצאת ברחוב מוזס, קרליבך או שוקן. ההיפך, היא נמצאת בעיקר בבית בסר, במשרדי ערוץ הספורט, בחדרי העריכה של YNET, אצל כתבי NRG (שגם הם יושבים בקרליבך), בחדרו של חמי אוזן עורך וואלה, ואצל אשר גולדברג שכותב ב-TELESPORT.

בקיץ 2009 יודע גם אפרת, שבמלחמה שהוא מנסה להילחם הוא כבר הפסיד. מי שרוצӔ לקרוא חדשות ספורט,  קורא אינטרנט, ומי שרוצה לקרוא טורים ומגזינים קורא גם אתרי אינטרנט וגם את אבי רצון, עמיר פלג, שלומי ברזל, אלי סהר, אייל לוי, עופר שלח ורבים אחרים. וכן,  גם את אמיר אפרת. למרות שהשבוע הוא די בלבל את המוח.