מזל שיש את יעל גולדמן

 בניגוד  למה שרובכם חושבים המונדיאל שמתרחש עכשיו בדרום אפריקה איננו המשעמם ביותר בהיסטוריה של המשחק. כבר עשרים שנה לפחות שהאירוע הזה לא מצליח לספק את הסחורה, בטח שלא בשלבים הראשונים שלו. האקשן האמיתי, על פי רוב, מתחיל בשלב רבע הגמר, כשהנבחרות הגדולות באמת נלחמות זו בזו על הכסף הגדול באמת.

כבר אחרי חמישה ימים במונדיאל הוא הופך יותר ויותר קשה לצפיה, ורק אירועים בודדים פה ושם - כמו היציאה למחצית ובה הראיון היומי עם יעל גולדמן ב۪ האלוהים - מצילים אתנו הצופים המסכנים ממוות משעמום. 

ניסיתי ביום שני, תוך כדי בהיה מזוכיסטית במשחק של קמרון מול יפן (למה לעזאזל התנדבתי לכתוב את המשחק הזה?), לברר מה מזכירה לי החוויה הקשה הזאת. ואחרי שגירדתי בראשי אנה ואנה באה ۔תשובה: זה ממש מזכיר את הלוזון ליג, אבל ממש, אולי אפילו יותר משעמם.

ואם כבר לוזון ליג, למה שלא להפעיל במונדיאל פעלולים כמו שיטת הקיזוז? לא, לא קיזוז של נקודות, אלא קיזוז בחצי של מספר הנבחרות, המשחקים והברברת שמסביב. או אז נישאר עם טורניר ידידודתי יותר, עם הרבה יותר רגעי כדורגל ראויים לשמם.

ומה אתם אומרים? ששיטת קיזוז מאין זו תצמצם עוד יותר את הסיכוי הקטנטן שלנו להעפיל למונדיאלים הבאים? מילא, לזה ככבר הספקנו להתרגל. העיקר שבמונדיאל של לעשות שכונה מהכדורגל אנחנו לוקחים את המקום הראשון בהפרש אדיר, ולכן עלינו להתרכז במה שאנחנו טובים באמת ולתת לגויים להתרכז במה שהם כנראה עדיפים עלינו.

עכשיו אתם מוזמנים להיכנס בי חזיתית בטוקבקים כמה שיותר חזק ויותר ארסי (עיצה כללית: לקרוא לי עילג והזוי זה לא עושה לי את זה. תעברו לאקסטרים). ככה אולי תצליחו להעיר אותי מהשיעמום של השטות הזאת שנקראת בטעות "גביע העולם בכדורגל".