במלחמה הזאת אין מנצחים

לצערנו הרב, גם את הכתבה הזו עלינו להתחיל עם סיפור שקשור לרוני מאנה. לפני כחודש וחצי הודיע מאנה בפעם המי יודע כמה כי הוא עוזב את מכבי תל אביב. זאת משום  שרון קופמן טען  ב"יציע העיתונות" שמאנה הוכרז בעבר כפושט רגל. מאנה הצהיר כי בכוונתו  לתבוע את קופמן וכאמור, איים בעזיבת עולם הכדורגל.

אלא שכעבור מספר שעות נכנס אבי נמני לתמונה. נמני אמנם לא איש יחסי ציבור כמו מאנה, אולם הוא אולי היחצ"ן הלא רשמי היעיל ביותר בכדורגל הישראלי (חוץ מאברהם גרנט כמובן). נמני נפגש עם מאנה וביקש ממנו להוריד מיד פרופיל ולא להתבטא עוד נגד עיתונאים. כי גם נמני יודע שבמלחמה שכזו, אף אחד לא יכול להרוויח.

הבעיה היא שאת  מה שאבי נמני הבין כבר בצעירותו, רבים מתעקשים שלא להבין לעולם -  לא עיתונאים ולא אנשי כדורגל. בשבוע הבא יחול יום הכיפורים. עניין הסליחות והסולחות שוב יעלה, אולם ספק אם חלק גדול מהן ייעשה בפועל.  יש למשל כמה מאמנים וראשי קבוצות שפתחו במלחמות עם אנשי תקשורת, ולבסוף כל המוערבים ۙצאו בתחושת הפסד קשה. . 

המלחמה האחרונה היא זו של מדור הספורט של עיתון  "הארץ"  שיצא לקרב נגד נגד צביקה שרף. יש לציין כי בדרך כלל "הארץ" נוהג לבקר את מושאי הסיקור שלו, אם כי העניין של צביקה נתפס כחריג,&nɢsp;בעיקר  לאור ההתפרצות של שרף כלפי הכתב לאחר משחק הניצחון על מקדוניה, אירוע שנקלט היטב בעדשות המצלמה ולא הוסיף כבוד לאיש.

סגן עורך מדור הספורט של "הארץ", שלומי ברזל, מסביר: "אין לנו שום דבר נגד צביקה שרף. כתבנו נגדו כתבת ביקורת אחת כי זה מה ששחקנים חשבו עליו. לא היתה אווירה טובה בנבחרת. זה מה שצביקה שרף בחר לבחור מהכתבות בעיתון הארץ ועל זה הוא התנפל".

אז איך נפל צביקה בפח? עופר הראל היה בעבר דובר מכבי חיפה, אחת הקבוצות המסוקרות בישראל והוא מנסה להסביר. הראל: "ראשי הקבוצות או הנבחרות טועים. אסור להם להתעסק בכלל עם אנשי התקשורת. רק לדובר צריכה להיות נגיעה מולם. בכלל, אין מקום לחרם כי רק הקבוצות או הנבחרות יפסידו. בשביל זה יש דוברים, הם אמורים ߜדעת איך לנהוג. מאמן שמחרים עיתונאי או שצועק עליו, צריך להיקנס. בדבר אחד אני מסכים עם המאמנים  וזה שיש חלק מהעיתונאים שפשוט לא יודעים את עבדותם ולא מתחברים לשנות האלפיים, אבל שוב, גם בהם צריך לטפל הדובר ולא המאמן".

עיתונߐי בכיר ביותר מאחת ממערכות הספורט החשובות בארץ, הטיב לפרשן את מלחמות העיתונאים והמאמנים : "זכותו של כל עיתון כמו הארץ לנהל קו אגרסיבי, תוקפני וביקורתי מאוד, אבל הוא צריך לדעת שהוא יכול לשלם יום אחד מחיר. הארץ, למשל,  מתנהל כפי שהוא ۞תנהל כי אין לו מה להפסיד. הוא למעשה  ויתר על הסקופים מהנבחרת, ויודע שלא יקבל את הסקופים של צביקה. ולכן בגלל שהוא לא מחויב למקורות, כמו בידיעות ומעריב, למרות שיש תהום שפעורה בין שני המדורים האלה, יותר קל להארץ לנקוט קו ביקורתי ואגרסיבי. Ļכך שבמקרה הזה כולם מפסידים".

אבל לא רק בשרף והארץ עסקינן. עיתון מעריב מנהל מזה שנים יחסים קורקטיים לחלוטין עם הנהלת הפועל תל אביב. אז ראשי הקבוצה לא זוכים ליחס אוהד וכתבי מעריב מגלים את הסוקפים אצל המתחרים. אז איך יכול להיות שאם כולם מפסידים, בסופו של דבר נוצרים עימותים? יוסי פרטוק, שדר ברדיו דרום, היה בעבר גם יו"ר הפועל אשקלון ואף עיתונאי ב"הארץ" ובמספר מקומונים: "החיכוכים נוצרים כי באפן טבעי יש ניגוד אינטרסים. העיתונאים רוצים מידע ומושאי הסיקור רוצים תקשורת טובה, אך רוצים להסתיר כי לא טוב שהכל ידלוף החוצה. לכן אם עיתונאי לא מקבל מידע, טבעי שהוא יתקוף. הפיתרון הוא פשוט והוא חד צדדי. מאמן חייב להעביר לכולם את אותו המידע בדיוק, כך אף אחד לא ירגיש מקופח". 

ומה חושבים האוהדים? האם זה מעניין אותם? נראה שממש לא. אילן השועל, אוהד מכבי, וחברו של שרף: "אני לא מבין מה פתאום עיתונאים רבים עם מאמנים. למה הארץ מפריעים עכשיו? שיפריעו לקשטן, לא לצביקה, שילכו לפי התוצאות.  למה להכניס רק דברים לא טובים? כשהעיתונאים תוקפים מישהו ללא הפסקה, ראה שהם מחפשים רק את השלילי".

מסכם כתב כדורגל ותיק: "אלו סתם משחקי כח חסרי כל תוכן. כתבים מחפשים קיצורי דרך ומאמנים לא יודעים שהם משחקים לידיים שלהם. יש רק מקרה אחד של ויכוח בין שני צדדים ששניהם הרוויחו וזה כשאבי רצון ניהל קרב מול שלמה שרף. מאז כולם למדו את הלקח, רק שלפעמים אנשים שוכחים לכמה שבועות מה הלקח".