עדיין מתגעגעים למיוחד

צריך לומר את האמת, אברהם גרנט לא יכול היה למצוא מועדון טוב יותר כדי להתחיל בו את הקריירה האירופית. עם כל הכבוד לצ'לסי, הקהל שלה לא בדיוק האנגלי הטיפוסי.

שעתיים לאחר המשחק בו צ'לסי עשתה צעד לאחור במאבק על האליפות, את הקהל הכחול גרנט בכלל לא מעניין. מבחינתם הוא נמצא שם כמעט במקרה, והגעגועים למוריניו רק מתגברים.

האוהדים של צ'לסי הם בין המפונקים באנגליה. מספר דקות לפני המשחק והסטמפורד ברידג' חצי ۨיק. מספר דקות אחריו, אין שם כבר כמעט נפש חיה.

מדהים לחשוב שרק לפני כמה דקות הקבוצה שלהם ספגה שער בזמן פציעות, אבל הם יוצאים מחוייכים, כאילו השלימו עם גורלם כבר בספטמבר. כשהם נשאלים על התוצאה או על המאמן הלא מוכר הם עונים בחיוך ובנימוס, כאילו מתנצלߙם שהם צריכים לכעוס. מה נגיד, לוני הרציקוביץ', היה מסתדר פה מצוין.

מלקולם בייקר, הוא דוגמא מצויינת לאוהד צ'לסי: "מה אני יכול כבר לומר על גרנט, כולם יודעים איך הוא הגיע לכאן ושאין לו חלק בבניית הקבוצה. הדבר היחיד שאני יכול בהחלט לומר עליו זה ש: "he is not the spcial one" הוא לא מזכיר אותו והוא לא דומה לו בכלל".

"איבדנו היום שתי נקודות שמוריניו לא היה מאבד בשום מקרה". למה? אני שואל. "כי זה היה מוריניו. הוא לא היה נותן לשחקנים שלו לספוג שער בזמן פציעות".ȼ/p>

בייקר, כמו שאר האוהדים, לא אוהב לצאת נגד המועדון. אמה, אישה בשנות ה-40 לחייה, הגיעה לכאן עם משפחתה: "הכל נעשה נכון בקבוצה הזו. היה שווה לחכות לשבצ'נקו ובאלאק. הקבוצה היא קבוצה טובה, אבל המיוחד חסר ואם הוא היה פה זה היה נראה אחרת".

<ɰ>האוהדים של צ'לסי לא מתכוונים לבצע הפיכה. הם מספרים שהגעגועים למאבקי האליפות לא עושים להם טוב על הלב, אבל אין את מי להאשים. גם החברים בבירמינגהאם, שיוצאים מרוצים ומנסים להקניט אותם, לא מצליחים להרגיז את הכחולים של צ'לסי.

אני שואל איפה הטירוף האנגלי והם מבטיחים לי אותו בשבת במשחק של ווסטהאם. ומה עם האליפות אני שואל. ובייקר עונה: "אין אליפות, היום איבדנו כל סיכוי לזכות בה. ככה זה כשהמיוחד לא פה".